יום שני, 5 במאי 2014

שבעה פרושים הם (סוטה כא) - ספירת העומר

מתוך דברים שהתפרסמו בעבר בבלוג "ד"ש מפרנקפורט".

"תנו רבנן, שבעה פרושין הן פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא פרוש מה חובתי ואעשנה פרוש מאהבה פרוש מיראה.פרוש שיכמי - זה העושה מעשה שכם.פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו.
פרוש קיזאי, אמר רב נחמן בר יצחק  - זה המקיז דם לכתלים.
פרוש מדוכיא, אמר רבה בר שילא - דמשפע כי מדוכיא.פרוש מה חובתי ואעשנה, הא מעליותא היא? אלא דאמר מה חובתי תו ואעשנה.פרוש מאהבה, פרוש מיראה, אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"
סוטה כב, ב

כאשר לומדים את דברי חז"ל הללו, נראה כביכול מדובר בחלק מן הדוגמאות על מקרים יוצאי דופן, בלתי שכיחים. מן דמויות מן העבר הרחוק שיותר אינם מתקיימות בשופי.
אבל, כאשר ננסה להבין את מהלך המחשבה ואת עיקרי האידאלוגיה של כל אחד מן אותם פרושים תמהוניים נמצא את עצמנו מביטים לתוך ראי.

הפרוש הראשון, הוא העושה 'מעשה שכם'. מה עשו אנשי שכם? מנהיגם שכנע אותם שקיום מצות מילה, יאפשר להם שגשוג כלכלי וקשרי חיתון עם משפחת יעקב. אנשי שכם עשו את החישוב, והסכימו.
למעשה אנשי שכם צדקו, יתכן שהדבר אכן משתלם. אבל קיום מצוות בכזה אופן, הוא ארעי לחלוטין וחסר כל בסיס במהותו של האדם. השכמי הוא מטריאליסט מושלם: הוא אינו בוחר כי אם את הטוב, הנעים והנחמד ובכלי המדידה הגשמיים והחומרניים ביותר. הוא למעשה הולך אחר המרבה במחיר, וכאשר קיום תורה ומצוות מהווה האופציה הרווחית ביותר - הוא שם.

הפרוש השני, הוא הפרוש הנקפי, זה המהלך עקב בצד גודל, גורר את רגליו אנה ואנה. גם הוא אינו מסוגל להרים את רגליו מעל הקרקע ולראות רוחניות, אך בניגוד לראשון, שעושה זאת בשיטה הרי השני הוא 'לוזר'. הדרך היחידה שלו לקיום עצמי היא בשמירה קבועה על פרופיל נמוך, ובחוסר אקטביזם. שמירת תורה ומצוות מהוה אצלו מפלט ומגן מפני קשיי החיים. לא מפני שזהו הפתרון הטוב ביותר, אלא מפני שאין הוא מכיר פתרון אחר כל עיקר.
אדם כזה, למרות שהסיכוי שיום אחד יקום וישנה את אורח חייו הוא אפסי, עם זאת הרי מבחינה נפשית הוא בדיוק כמו הקודם לו: הוא כלל לא מתחבר רגשית או שכלית לקיום התורה ומצוות, הוא לא רואה בהם טעם ואף לא נהנה מהם. הוא פשוט שורד איתם.

הפרוש השלישי, הוא הפרוש הקיזאי, זה שעוצם את עיניו מלראות נשים, ופוצע בעקבות כך את גופו. זהו דמותו של מחפש הרוחניות וההגשמה העצמית. במהלך החיפוש הסזיפי, מוצא הפרוש כי ההתנתקות מן העולם הפיזי, ושבירת הגוף מהווה דרך בטוחה וקלה לחיי נפש רגועה יותר. זוהי דמותו של הנזיר הבודהיסטי גלוח הראש, המתקיים על מים ופירות וחי במערה שלגופו אין כי אם גלימה כתומה בלבד. זוהי דמותו של ה'פרוש' הקלאסי מן סיפורי החסידים: הוא צם מערב שבת לערב שבת, יושן על ספסל עץ ואינו נשוי.
למרות תחושת הרוחניות הנעלית שחש הפרוש הקיזאי, אף הוא חי בשקר. אין זו תחושה של קירוב לה' והדבקות בו. זוהי קריירה לכל דבר. גם קיום התורה והמצוות של הפרוש הזה אינם אמיתים, הפרוש נוהה אחר תחושות הנפש שחשה סיפוק משבירת הגוף, אך ביום שהסיפוק יעלם - גם הפרישות תעלם עמה. מבחינה מעשית - זה בלתי אפשרי. מבחינה תיאורטית זה מוכיח שלא מדובר באדם קדוש, כי אם באדם מבולבל.

הפרוש הרביעי, הוא ככל הנראה הנפוץ ביותר: הוא יהודי ירא שמים באופן כללי, הוא חונך על ברכי היהדות. הוא מבין - אבל הוא לא מרגיש. כלום. פשוט כלום, התורה והמצוות לא מדברים אליו, הוא עושה אותם כמו רובוט המתוכנת מראש. תחושותיו סותרות את הבנתו, ואין לו ברירה אלא להמשיך לחיות את חייו כשראשו כפוף, הוא מהלך כנוע ומושפל. הוא מרגיש כמריונטה הנשלטת בידים זרות, כמי שכפאו שד.
למרות שלעולם הוא לא יסטה אף לא בסעיף קטן מן ההלכה, אין זה היהודי האידאלי. הוא כלל לא שם, הוא למעשה כבול בתוך מסגרת. כך, שלמרות שהמסגרת לעולם לא תתפרק, הרי קיום התורה ושמירת המצוות של אותו יהודי - נמצאים בספק.
למעשה, הדבר מתבטא גם באופן מעשי בחיי היום-יום: אדם שכזה, לעולם לא יעשה כלום לפנים משורת הדין. אדם שכזה יחפש באופן בלתי-מודע אחר היתרים וקולות, ונקודה נוספת: במצוות של בין אדם לחברו הוא יכשל פעם אחר פעם.

הפרוש החמישי, הוא הפרוש של "מה עלי עוד לעשות". נראה כמו היהודי המושלם: הוא חי בחיפוש תמידי אחר קיום תורה ומצוות. הוא מדבר על כך, הוא חי את זה ומזה. מושלם? לא! החסרון שלו הוא שכ'מושלם' הוא לא מסוגל להבחין בחסרונותיו. הוא כלל אינו מבחין שעולם המושגים שלו מעוות, ולו במקצת. אדם חי ופעיל נושא בקרבו חסרונות, אבל בבית קברות כתוב רק שבחים. מי שמושלם - סימן שהוא מת. אם לא מיתת הגוף אזי מיתת הנפש, ואיני יודע איזה מהם קשה יותר.
קיום התורה ומצוות של המושלם סובל מכזב, לא שקר - אלא כזב. ההבדל הוא שהשקר יכול להתקיים רק בחוסר ידיעה של המשוקר. הכזב, קיים גם כאשר מכזבים על היודע את האמת. הכזב מכיל בתוכו ניצוצות של אמת. המשנה קוראת 'נחל אכזב' שמימיו מכזבים, גם לנהר שפוסק פעם בשבע שנים. הוא זורם בתוקף גם בקיץ - אבל לא תמיד, זהו הכזב. ה'מושלם' גרם לעצמו ולסביבתו להאמין שאין לו לאן להתקדם, הוא חי בעולמה של תורה ומתקיים ממנו, אבל הוא אינו יודע להתקדם ולהשתפר ולפיכך הוא איננו הפרוש האמיתי.

הפרושים השישי והשביעי, העובדים מאהבה ומיראה, הם כבר דרך עבודת ה'. לא הנדרשת, שהרי "משביעין אותו תהי צדיק", האדם יכול וצריך לשאוף ליותר, אך "מתוך שלא לשמה", הפנימיות של ה'לא לשמה', 'בא לשמה', טמון בתוכו זרע האמונה הטהורה של קיום תורה ומצוות האמיתי.

אלו הם שבעת המודלים הבסיסים של היהודי שומר התורה ומצוות. הם מסודרים בסדר עולה, מלמטה למעלה, וגם האדם צריך לשאוף לעלות מעלה מעלה, כאותה שלהבת הנר שאינה יכולה להפסיק מלנוע ושואפת תמיד לעלות אל-על, אל מקורה ושורשה. כך גם "נר ה' נשמת אדם". וכיצד מגלים זאת? על-ידי "נר מצוה ותורה אור".

אין תגובות:

פרסום תגובה