יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

משהו לשבת - פ' מקץ וחנוכה

למדנו בפרשה (מג, יד):
"וְאֵ-ל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי"

ופירש רש"י: "שדי בנתינת רחמיו, וכדי [נוסח אחר: ובידו] היכולת (בידו) ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין".

רש"י פירש כאן שני פירושים, ועל-פי הידוע שכל פירוש בפסוק שייך וקשור לפירוש האחר בפסוק [וכמובן מאליו מכך ששניהם קשורים לפסוק אחד], ובק"ו בן בנו של ק"ו מכל דבר שיהודי או רואה או שומע, שיש ללמוד מכך הוראה נצחית בעבודת ה', יש ללמוד מב' הפירושים ושייכותם זה לזה הוראה בעבודת ה'.

והוראה זו קשורה בוודאי ביחוד לחג החנוכה, שפ' מקץ חלה תמיד במהלכו, הרי שפרשה זו מעניקה כוחות וגם משלימה ומעלה את השבוע שחל בו החג.

שני הפירושים הוא על שמו של הקב"ה, ש-ד-י. בפירוש הא' מפרש רש"י שם זה במשמעות "די בנתינת רחמיו", והיינו שמספק לעולם כפי צרכיו והרי מתפלל עתה על צרכיו.

מה שאין כן הפירוש הב', רומז למה שנאמר בגמ' "בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו".

וביאור מאמר חז"ל זה הוא ע"פ ביאור הרב המגיד, שהרי תכלית ירידת הנשמה לעולם היא לזכך את העולם ולתקן תיקונים, נמצא שככל שהעולם פחות מזוכך ויותר מגושם, יש להקב"ה כביכול יותר תענוג ונח"ר.

אם כן בשעה שנברא העולם היה הולך ומתרחב וכו', מכיון שנברא היש והחומר בכח האין-סוף, שמציאותו מעצמותו, הרי שחומריותו היא אין-סופית כביכול. לכן עד שאמר לו הקב"ה די, והיינו ששם ש-די מורה על גילוי אלקותו בעולם - היפך טבעו הגשמי והחומרי, היה הולך ומתרחב, וכמו שאמרו "שיתף מדה"ר".

שני הפכים אלו הרמוזים בשם ש-די, מצד אחד (לפי "פשוטו" - חיצוניות האור) סדר והנהגה טבעיים, ומאידך גיסא אור אלקי נעלה המבטל את גדרי הטבע, נמצאים גם במעשה חג החנוכה:
מצד אחד ניצחון המלחמה - שעליו נקבע החג מעיקרו - היה ניצחון גשמי על-ידי צבא גשמי ותכסיסי מלחמה. אך לכל ברור שניצחון המעטים על הרבים, גיבורים ביד חלשים, איננו טבעי לגמרי, ושנס גדול היה שם.

כך גם בהדלקת המנורה, מצד אחד ההדלקה נעשתה בשמן זית גשמי שנמסק מזיתים ולא ממעשה ניסים. אולם איש לא יטעה לחשוב שבעירת השמן במשך שמונה ימים הוא מעשה התואם את חוקי הטבע.

ובכך יפורשו דברי יעקב לבניו: הן ברור לי כי אין מעשה זה של כליאת שמעון ובקשת שליט מצרים להורדת בנימין אליו עוד מכשול בחיי, כל אחד ממאורעות חיי, אומר יעקב, הינו שלב ובירור בעולם.
כשם שהיה עם לבן, שעל ידי ירידתי אליו ומגוריי עמו יצאתי ואחד עשר שבטים עמי, "במקלי עברתי את הירדן . . הייתי לשני מחנות".
כשם שפגישתי עם עשיו הובילה לתחילת בירור חלקו של עשיו, בהבטחתי "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", שתקויים על ידי משיח, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". 
כשם שפטירת רחל וקבורתה בבית לחם הוא בכדי שתתפלל ותשא קולה בבכי על בניה בהולכם לגלות, והרי "יש שכר לפעולתך", על ידי זה ש"שבו בנים לגבולם".
כשם שמעשה דינה גרם ל"ויהי חתת אלוקים", תחילת כיבוש ארץ ישראל על ידי בני יעקב.
כשם שמעשה שצרת יוסף גרמה לכך ש"יש שבר במצרים . . ונחיה ולא נמות", קיום העולם כולו בשנות הרעב.
כשם שצרת שמעון גרמה לכך שעשו בני יעקב תשובה על מכירת יוסף, וקיבלו עליהם את הדין.
כך גם צרת בנימין איננה מציאות לכשעצמה, אלא ניסיון והרמה.

כשם שעמידת "מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", הוא בכדי שיהיה לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", כדי להביא לגאולה שלימה.

וזה הקשר בין ב' הפירושים וההוראה מכך: כאשר זוכרים שגם כאשר נראה בחיצוניות המצב לגזירה ולצרה, הרי אחרי הכל תוכן הדברים הוא "נתינת רחמיו", ובוודאי "יתן לכם רחמים", הרי בכח זה עוברים את כל העלמות והסתרי הגלות, שגם בגלוי יראה הדבר ש"יאמר די לצרותי", בגאולה נצחית ואמיתית, בקרוב ממש.

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

משהו לשבת - פ' וישב

למדנו בפרשה (לט, ו):
"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"

ופירש"י "ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב מיד".

והקושיות על כך מפורסמות:
מדוע נקט רש"י "מגרה בך את הדוב", ולא "משלח" וכיו"ב וכן חי' אחרת, וכבר נשתברו קולמוסים על כך.

עוד, משמע מלשון רש"י "כיון שראה עצמו מושל", שלא משל באמת, שאז היה נוקט בקיצור "כיון שמשל" וכיו"ב.

גם קשה, מדוע הביא רש"י ג' דוגמאות לכך שהיה יוסף יפה תואר ("אוכל, שותה ומסלסל בשערו"), ולא די באחת מהם.

 - עצם כך שרש"י הוזקק לפרש הטעם שיוסף היה יפה תואר, על אף שכבר נאמר גבי אמו, רחל, שהיתה "יפת תואר ויפת מראה", הוא כי כבר פירש רש"י שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו. ועוד, שמשמע מן המשך הפסוקים כי לא נהיה יפה תואר ויפה מראה עד שבא לבית פוטיפר, שהרי לא הוזכר ענין זה בו עד לסוף תיאור המעשה, והיה לפסוק להביא ענין זה מיד בתחילת הפרשה. אבל מכל-מקום קשה, מאי שנא תואר ממראה.

גם, מכך שכתב "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך", ולא כתב גם "אוכל ושותה" (ובתנחומא הביאו!), משמע שגירוי הדוב הוא דווקא בקשר ושייכות לסלסול השיער ולא לשאר הפרטים, וזה אומר דרשני.

הביאור בזה:
ידוע ההבדל בין יוסף לשאר השבטים, שיוסף התעסק בגשמיות העולם והשבטים פרשו ממנו ועסקו ברעיית צאן. והטעם על כך, כי דרגתו של יוסף היתה נעלית משאר אחיו, ובעוד שלהם הפריעה הגשמיות לעבודתם הרוחנית, הרי יוסף יכל להתעסק עם העולם ובד-בבד לעבוד את הבורא ית' בשלימות.

יתירה מזו, גם עבודת השבטים כשהם מופרדים מן העולם היתה בדרגה נמוכה יותר ביחס לעבודתו של יוסף כפי שהתעסק בעולם.

אך כאן בפרשה זו מתברר עומק לפנים מן עומק בדבר זה: לא זו בלבד שהעולם לא הפריע ליוסף בעבודתו, אלא אדרבה – העולם סייע, רומם ואף השלים את עבודת יוסף. ובפשטות, שדווקא על ידי כך שירד למצרים הרי נתגלה לעין כל "כי ה' איתו", עד שגם פוטיפר המצרי ראה את יד ה'!

וגם ביוסף נתווספה שלימות – "יפה תואר ויפה מראה".
מוסבר בסה"ק, כי אף שאכן היה יעקב יפה תואר – והיה יופיו כיופיו של אדם הראשון – הרי יוסף היה יפה תואר ויפה מראה מצד אימו, רחל, דווקא. כי יופי (הן של "תואר" והן של "מראה"), נובע מן השלימות והתכללות הפרטים זה בזה. לכן, כל עוד שהיה יוסף ספון בבית אביו ולא השלים את מטרתו, לגלות אף במצרים, בערוות הארץ, כי "הוי' איתו", שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו – ואתה מחיה את כולם, הרי יוסף יכול להיות יפה, ויכול להיות דומה לאבא שלו, שהוא גאר א גאנצע מיוחס, בנש"ק, אבל השלימות האמיתית של יוסף היא מצד רחל, לפעול בעולם בגשמיות, לצאת למצרים ולהסביר לגוי עובד עבודה זרה: "הבט, יש הקב"ה אחד!". ורק אז, אפשר לומר על יוסף "יפה תואר ויפה מראה".

ומשכך, "כיון שראה עצמו מושל", שיוסף גילה וראה בעצמו את הכוח והיכולת שהוא "מושל", שאין העולם מפריע לו ואדרבה – מסייע ומרומם, מה שלא ראה בעת שהיה בבית אביו יעקב. הרי מיד תבע יוסף מעצמו שלא די במעמדו ומצבו הקודם, אלא עליו להיות "יפה תואר ויפה מראה", בעסער און שיינער.

ולכן "התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו", עליו מעתה להתעסק בגשמיות העולם לא רק כפרט צדדי ושולי בעבודתו, אלא כחלק עיקרי בה.

ובזה גופא: "אכילה ושתיה" – בירור וזיכוך קליפת נוגה בבירור בדרך העלאה.
"מסלסל בשערו" – השערות הם בחי' הקליפות, והסלסול הוא ענין ההפרדה ושבירת הקליפות שזהו בירורם.

מכיון שהתחיל להתעסק בעבודה זו, אמר לו הקב"ה, אם כך, הרי למה לי להמתין עוד, "אני מגרה בך את הדוב מיד", להתעסק ולברר את חומריות העולם ולזככה, כי דוב מורה על חומר הגוף וגסותו. לכן נופל על זה לשון גירוי, כיון שהגוף נמצא אצל הכל בשווה, רק שבדרך-כלל, מחמת עבודתו וטבעו אין ניכר הגסות שבו, אך כשמתעורר הדוב...

ואמנם יוסף עמד בניסיון זה, לשבור חומר גופו וגסותו, ונהיה למושל על מלך מצרים, ובזכותו ובכוחו עלו ישראל ממצרים, יסוד ושורש לכל עבודת ישראל למשך כל הדורות.

ההוראה מכך:
עם ישראל נקרא על שם יוסף, כי בכוחו של כל אחד בכל זמן ועת, להתגבר על גסות וחומר גופו, ולגלות את מציאותו האמיתית כי הוא יוסף הצדיק ושלמצרים אין כל השפעה עליו ואדרבה – דווקא בכח אותם נסיונות, העלמות והסתרים מתגלה לעין כל – ובייחוד לעיניו שלו, "ראה עצמו" – שהוא מושל על יצרו ועל גופו ושאין להם מציאות אמיתית כלל, רק לסייע ולעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה.

אך הכוח לזה הוא על ידי ש"ראה דמות דיוקנו של אביו" – ההתקשרות לנשיא הדור והביטול אליו, ללא כל פשרות ופלפולים. פשוט לציית, ואז אין כל הבדל מהו הניסיון והקושי, שהרי הולכים בכוחו של נשיא הדור וממילא אין מה שיוכל למנוע מיהודי למלא את עבודתו ובשלימות, להפיץ מעיינות החסידות חוצה.

 גוט יום טוב!
לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

משהו לשבת - פ' וישלח

למדנו בפרשה (לג, ז) "וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

ופירש רש"י "נגש יוסף ורחל - בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט, כב) עלי עין".

ויש להקשות, למה חשש יוסף שיתלה עשיו עיניו באמו, שהרי שאף שהייתה יפת תואר, הרי אין מקום לומר שיתלה בה עיניו והרי היתה אשת איש! ואם תאמר, מכל מקום רשע הוא, הרי מוכח מדברי רש"י שאף אותו רשע חושש לאיסור זה 
[על אף שכתב רש"י (כו, לד) שכל ארבעים שנה היה עשו צד כו', הרי מכל מקום]
כתב (ל, כב) "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים", הרי שדווקא אחר שיגרשנה רצה עשיו לקחתה, אבל כשהיתה נשואה לא עלתה על ליבו, ואם כן מדוע חשש יוסף כאן?

זאת ועוד, הרי כבר שמע עשיו הרשע אודותיה, ובטח שמע גם שהיא יפת מראה, ומה יועיל שרבוב קומתו של יוסף כנגדה, ומ"מ יתן עשיו עיניו בה. וליתר דיוק, מדוע נקט רש"י הלשון "יתלה בה עיניו", ולא לשון אחר?

עוד קשה, שהרי כשפירש רש"י על הפסוק "בן פורת יוסף גו' עלי עין", כתב "ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון: בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה".

הרי שכאן כתב רש"י שזהו מדרש אגדה (אף "שמתיישבים על הלשון"), ומדוע כאן כתבו בלי להעיר שזהו מדרש אגדה, ואם זהו פשוטו של מקרא כאן, מדוע אין זה פשוטו של מקרא גם שם?

הביאור בזה, בדא"פ:
כמו שכבר נתבאר באריכות בפעם העברה, הרי עניינה של רחל הוא עולם המעשה בפועל, ולכן עשו הרשע, בחי' היצר הרע יניקתו הימנה. וזהו שאמר שרחל "יפת תואר", וכידוע ההבדל בין "יפת תואר" ו"יפת מראה", שיופי המראה הוא על התכללות המידות כמו שבאים ויורדים להתלבש במלכות, עולם המעשה. ובמילים פשוטות: יופיה של רחל - שלימות המעשה - הוא כאשר בא לאחר עבודת ושלימות המידות והרגש.

ועל כך אמר יוסף הצדיק: כיון שאמי עניינה עבודת המעשה, ולא זאת בלבד, אלא בשלימות ותכלית העבודה, הרי שעשו הרשע יתלה בה עיניו, כידוע שיניקת הקליפות הוא מבחינת העיניים וההסתכלות [שלכן כאשר מסתמאים עיני החיצונים אין להם עוד יניקה, ואכ"מ]. ולכן הקפיד יוסף על הסתכלות עשיו בה דווקא.

כי בחי' יוסף, כידוע, היא בחי' היסוד, היינו ההכנה להשפעה אל זולתו, עוד קודם שיוצאת הימנו להיות בבחי' דיבור ומעשה. כמו שהאדם מחליט בעצמו אילו דברים הוא רוצה ומעוניין להשפיע ולשתף עם חבירו, הרי בכך גופא, עוד קודם שסידר את תוכן הדברים וסגנון ההשפעה, הוא קובע בעצמו חלוקה והגדרה בין מה ששייך להשפעה ולמסירה ומה שלמעלה מכך.

ולכן יוסף אמר "אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה", שעל ידי שספירת היסוד משפיעה השפעה נוספת (ובל' רש"י בפ' ויחי "שרבב קומתו"), הרי שגורם שלא תהא לעשיו יניקה מרגלי ספירת המלכות.

התורה כידוע היא מל' הוראה, בכל פרטיה ועניינה. גם עניין זה, ההמשכה היתירה מספירת היסוד למלכות על מנת למנוע את יניקת החיצונים ממנה, צריכה להורות הוראה נצחית ותמידית לכל אחד ואחת מישראל, בכל זמן ומקום.

מכיון שפרשת וישלח הינה גם הפרשה המברכת את י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, הרי שהוראה זו נותנת כח וחיות הקשורה במיוחד עם תורת החסידות.

עניין נוסף הקשור עם יוסף הצדיק מוסבר בקבלה, כי יוסף מורה על "צדיק עליון", נשיא הדור הנותן ומשפיע חיות באנשי הדור. ועל כך ההוראה הניתנת מפסוק זה: הדרך היחידה לוודא שחס-ושלום לעשו הרשע לא תהיה שייכות עם עבודת האדם לבוראו, שעבודתו תהיה שלימה, היא כאשר יוסף הצדיק, נשיא הדור עומד כנגדו ומעכבו. רק באמצעות התקשרות לראש בני ישראל שבדור, הרי עבודתו של יהודי היא תמה ושלימה, עד שניתן לומר כי היא "יפת מראה".

ועניין זה כידוע קשור עם י"ט כסלו, וכמסופר שאדה"ז יכל להשתחרר ממאסרו באם היה אומר שאינו קשור להבעש"ט הק', אך לא רצה להפרד מהתקשרותו בנשיא, וע"ז היתה המסירות נפש די"ט כסלו.

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

משהו לשבת - פ' ויצא

למדנו בפרשה (ל, כב-כד): 

" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".


ופירש רש"י: "ויזכר אלקים את רחל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב, לפי שאין לה בנים. ואף עשיו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו – ונתבהלה".


ויש לדייק בדברי רש"י, שהביא כטעם לכך שזכר הקב"ה את רחל ב' טעמים, א' שמסרה סימניה לאחותה, ב' שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו.


ולכאורה קשה למה בכלל יש צורך בטעם מיוחד לכך שנפקדה רחל, אחר שהתפללה ולמה שלא יקשיב הקב"ה לתפלתה של אותה צדקת ומשמע שאלמלא טעמים אלו שמסרה רחל את סימניה ללאה וחששה מפני כך שתעלה בגורלו של עשו, לא היה זוכרה. וזה פלא.


גם יש להבין מפני מה האריך רש"י להביא ש"אף עשיו הרשע כו'", ובייחוד ראייתו מדברי הפייטן, שלכאו' אין לכך כל צורך בפשוטו של מקרא, דמה נוגע כאן רצונו ותאוותו של עשו.


גם על מה שפירש רש"י על דברי הפסוק "אסף אלוקים את חרפתי", שכתב וז"ל: "חרפתי – שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע, ומדרש אגדה כו'". משמע שע"פ פשוטו של מקרא, חרפתה של רחל היתה מה שעתידה היתה לעלות בגורלו של עשו. ולכאו' יותר פשוט לפרש שחרפתה היא שהיתה עקרה ותו לא, ולמה הזכיר מה שעתיד עשו לשאתה?


גם יש לדייק, שבד"ה ויזכר כתב "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב . . ואף עשו הרשע כך עלה בליבו כו'", היינו שרק רחל ועשו חששו לכך במחשבתם, ואילו כאן כתב "היו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע", ומי הם האומרים שלא זכרם רש"י לעיל.


ובמה שכתב רש"י על הפסוק "יוסף ה' לי בן אחר", וז"ל "יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר". ויש לדייק, כיון שכבר ביאר רש"י לעיל (כט, לד) שהיו האמהות נביאות ושאין יעקב מוליד אלא י"ב שבטים, א"כ שוב אין צורך לחזור ולבאר גם כאן מפני מה לא התפללה רחל אלא על בן אחר נוסף ולא על יותר, ולמה חזר וביאר גם כן דבר זה?


הדבר יוסבר בדרך-אפשר:

מאחר ששמע ה' אל לאה שהייתה רוצה להרבות שבטים – כמו שכתב רש"י לעיל (פ' יז) "שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים" - היתה צריכה ללדת ליעקב את כל שאר השבטים הנותרים. ובכדי שתשוב רחל ותזכה שתלד אף היא ליעקב, היתה צריכה לזכות מיוחדת.


ובזה גופא פירט רש"י ב' טעמים, כנגד שתי הזכויות של לאה, כנגד מה שהיתה לאה שנואה בעיני יעקב - "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב", וכנגד מה שהיתה לאה מתאווה להעמיד שבטים הרבה –"שמסרה סימניה לאחותה" (שהרי לא היה מועיל מאומה אם לא היתה לאה נישאת ליעקב, נמצא שרצון לאה וזכות זו שייכת אף לרחל).


ועפ"ז מובן למה האריך רש"י לבאר דעת ורצונו של עשו הרשע, שהרי אם לא היה בחששה של רחל כלום, נמצא שאין זכות זו שווה לגמרי לזכותה של לאה, שהרי לאה אכן היתה שנואה בעיני יעקב, ולא חפץ לשאתה, ועד כדי כך שאמר ללבן "למה רימתני". אם כן, צריך שיהיה בחשש זה של רחל מציאות אמיתית וממשית ולא רק חשש בעלמא.


והביא מדברי הפייטן שפחד רחל החל רק אחרי שרצה עשו לקחתה לו לאשה, נמצא שאכן יש בכך טעם וסיבה כנגד סיבתה של לאה.


ובזה מיושב היטב למה לא פירש רש"י שחרפת רחל היא עצם זה שהיתה עקרה, כיוון שמאחר שללאה זכות מיוחדת שתזכה בלידת כל שאר השבטים, אין בכך חרפה (שנאמר שלא זכתה רחל וכדו'), שהרי ללאה זכות מיוחדת שאין לרחל. ולכן ביאר באופן הא' שחרפת רחל הוא שלא ישאנה עשו.


ועפ"ז מיושב למה שינה רש"י ואמר ש"היו אומרים", שאם היה הדבר רק בליבו של עשו ובלב רחל הרי אין כאן חרפה, ולכן הוצרך לומר דווקא כאן שהיה בדיבור ובפרסום, שהיו אומרים שעשו רוצה לישא אותה לו לאשה, ולכן יש כאן חרפה. משא"כ לעיל, שמדבר מצד זכות וצערה של רחל, הרי די בכך שחששה רחל ונצטערה, ואין צורך שדבר זה יבוא לדיבור.


ובזה גם מיושב היטב למה הוצרך רש"י לחזור ולומר בשנית שהיו האמהות יודעות שי"ב שבטים נולדים ליעקב, ולא הסתפק במה שכבר כתב זאת לעיל. דשם מיירי בסדר הלידה קודם שזכתה לאה שתלד עוד מפני זכות זו שהיתה מחזרת להרבות שבטים, אם כן יש מקום לומר שנבואה זו די"ב שבטים היינו קודם הזכות, ועכשיו אפשר יותר, לכך חזר רש"י וביאר דמ"מ היתה יודעת בנבואה שאין יעקב מוליד יותר מי"ב שבטים, ולכן לא ביקשה אלא בן אחר נוסף.


התורה היא הוראה בחיי האדם, ומהי ההוראה מכך שזכתה רחל לבן, יוסף הצדיק, בזכות ב' הטעמים – מסירת הסימנים לאחותה ושהיה עשו רוצה לישאנה?


יש לומר בדא"פ:

בכל דבר קדושה רוצים הקליפות שתהיה להם מכך יניקת שפע וחיות. בכל מדריגה מנסים הקליפות למצוא אחיזה ושייכות שעל ידי כך יוכלו לקבל חיות.


רחל – עיקרו של בית – מורה על עבודת המעשה בפועל, ולפעמים כאשר אין ילדים – תוצאות מוחשיות והשפעה בעולם ממעשי האדם ועבודתו – מנסים הקליפות להחליש את החיות וההתלהבות שיש במעשה בפועל. "בין כה וכה אין מכך תועלת, ומה הטעם שעליך להמשיך ולהתאמץ?", טוען היצר.


הרי מטענה זו גופא, מן הניסיון והחשש כי רח"ל היצה"ר יוכל לקחת ולהשתלט על כח המעשה – נולד יוסף, תוספת אור, חיות וכח בעבודת ה', עד ש"יוסף ה' (דוקא, הוספה בכח הבורא ית') לי בן אחר", שגם האחר, יהפוך לבן, וחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.