יום חמישי, 6 במרץ 2014

משהו לשבת - פ' ויקרא

למדנו בפרשה (ד, יט): "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה".
ופירש רש"י: "ואת כל חלבו ירים - אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל (זבחים מא ב) משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו".

היינו שבקרבן ציבור לא פורט באריכות כל החלקים הקרבים על גבי המזבח, מה שאין כן בקרבן הכהן המשיח שפורט. ומסביר על כך רש"י הטעם כיון שישראל הם "אוהבו" של הקב"ה, ולכן על אף שחטאו הרי הקב"ה ממעט בסרחונן (וממילא בצורך בכפרה) מפני חיבתן.

ורש"י לשיטתו, שכך פירש גם במקור הדברים - במסכת זבחים.

המהרש"א (שם) נעמד על קושי מסויים בפירוש דברי הגמ', ממימרא אחרת דתניא דבי ר' ישמעאל: "מפני מה נאמרה (ויקרא ד, ו) פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור, משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת".

וביתר ביאור הוסבר בדברי רש"י (לעיל פסוק יז): "את פני הפרכת - ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת. אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה".

ולכאו' הדברים סותרים זה לזה, לפי הסברת רש"י: אם אנו אומרים שישראל נקראים "אוהבו" של הקב"ה, והקב"ה ממעט בסרחונן, איך ניתן לומר בד-בבד כי על ידי חטאם רח"ל "נסתלקה הקדושה"?

ולכן פירש המהרש"א באופן אחר. וצריך ביאור מהי שיטת רש"י והבנתו בזה.

עוד צריך ביאור, מפני מה ציין רש"י - שלא כדרכו - את שם בעל המימרא?

הביאור בזה, בדרך-אפשר:
סגנון לימודו של ר' ישמעאל (שיטתו בלימוד) הוא שמסתכלים על גדרי ישראל מקבלי התורה ולא על גדרי הקב"ה נותן התורה. מכיון שהתורה ניתנה לישראל, הרי מעתה הם כביכול "בעלי הבית" על התורה ועל פרטיה (הדרן עמ"ס פסחים - י"א ניסן תשל"ב, נדפס כהוספה להגש"פ עם לקוטי טעמים ביאורים ומנהגים). ובסגנון אחר: המשכת האלקות בגדרי העולם ולא העלאת העולם לדרגת האלוקות (ראה לקו"ש ח"ו ע' 119).

דבר זה מתבטא במימרות רבות של ר"י, אך לדוגמא המחלוקת (ברכות לה, ב) בין ר"י ורשב"י (תלמיד ר"ע) האם "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" או "תורתן אומנותן". וכן הא ש"בנות ישראל יפות הן (ומ"מ) העניות מנוולתן" (ר' התוועדות חה"ש תשי"ט). ועוד הרבה.

על פי יסוד זה ניתן לבאר כיצד שני מימרות ר' ישמעאל עולות בקנה אחד: בעלות ישראל על התורה ועל המשכת האלוקות לעולם, פועלת שכאשר ח"ו יש חיסרון בעבודת ישראל הרי דבר זה גורם לביטול המשכת השפע האלוקי לעולם לגמרי ("משחטאו כולם . . נסתלקה השכינה"), כיון שלישראל כביכול בעלות ושליטה על התורה והשפעת השפע לעולם.

דבר זה עצמו גורם לכך שהפגם והחסרון נמחל ביתר קלות, אין זה משום שהפגם קל יותר, אלא משום ששורשם של ישראל נמצא בגלוי וממילא הכח לתקן את הפגם קיים כבר ובנקל.

הדבר יומתק בלשון "משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו", שלכאורה היה לו לסיים מעין מה שהתחיל בו - "מפני אהבתו", או להיפך - "משל למלך שזעם על חביבו"?!

אך על פי המבואר כאן, מובן היטב, כי קשר של אהבה מורה (בדרך כלל) על דרגה המוגבלת במידה ועל פי טעם ודעת. מה שאין כן חיבה הרי (על אף שאינה בגילוי כל-כך כמו האהבה) שורשה גבוה יותר ואינה מוגבלת בטעם ודעת (ראה רש"י ריש פרשתנו, לקו"ש ח"ז ע' 24 ודוק). ולכן, הרי אף כש"זעם על אוהבו", הרי הכוח לתקן ולמעט הסרחון והפגם בא "מפני (ל' פנימיות) חיבתו" שלמעלה מחילוקי המדריגות השונות ובחינת הסרחון עצמו.

ההוראה מכל הנ"ל הינה ברורה: גם כשנמצאים במצב שנראה כביכול ש"נסתלקה השכינה", צריך לזכור כי חיבת ה' לכל יהודי קיימת בכל תוקפה, ובכוחו של כל יהודי להתגבר ולגבור על הסרחון והריחוק, ולהשיב את שכינתו של הקב"ה למקדש (הפרטי והכללי), שיתגלה כי בעצם הוא אוהבו של ה', בתמידות, וגם בעת החטא - "באמנה איתו".

(לכללות המבואר - ראה לקו"ש חכ"ז ע' 16 ואילך)