יום חמישי, 24 באפריל 2014

משהו לשבת - פ' קדושים

למדנו בפרשה (כ, ב): "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן".

ופירש רש"י: "מות יומת - בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן. עם הארץ - עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר: עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו".

על התיבות "עם הארץ" מביא רש"י שני פירושים. אך אין זו הפעם הראשונה שמוזכר בתורה ביטוי זה, ולא ראה רש"י צורך עד כה להסביר את משמעותו. ובאמת, אינו מובן מדוע נזקק רש"י להסביר כלל את לשון הפסוק.

בנוסף, כידוע שכל דבר (בכלל, ובמיוחד) בתורה הוא בהשגחה-פרטית, נדרשת הסברה מהו הקשר והשייכות בין שני פירושי רש"י על פסוק זה. מה הקשר בין העובדה שעם ישראל כולו מחוייב ומצווה לסייע לבית הדין בקיום העונש לבין התואר "עם הארץ" ופירושיו השונים?

הביאור בזה, בדרך-אפשר:
הקשר בין עם ישראל והקב"ה מתחלק בכללות לאתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, או כפי שהגדיר זאת שלמה המלך, פעמים "אני לדודי (ורק אז) דודי לי", ולפעמים "דודי לי (ואז) ואני לו".

אחד ההבדלים בין שני סוגי הקשר, מתבטא כאשר חס-ושלום נפגם ונפגע הקשר. כאשר יהודי עובר עבירה ניתק (מעט מ)אותו חבל המקשר בינו לבין בוראו. מנקודת מבט וסוג קשר הנובע ובהתאם לעבודתו של היהודי, הרי שמעתה מתמעט או נפסק הקשר עם הבורא. אך מצד הקשר והשייכות שבין הקב"ה והיהודי שאינם תלויים במעשה הנבראים, הרי שאין כל הבדל. כשם שהקשר לא נוצר בגלל מעשה האדם, כך מעשה האדם אינו יכול לגרום להפסקת הקשר. אבל על ידי החטא, האדם שם מחיצה המפרידה בינו לבין הבורא ית', אך חלילה לא בין הבורא לבינו. "עוונותיכם מבדילים בינכם לבין ה' אלוקיכם", אך לא להיפך. ה' תמיד עם יהודי, גם בשעת החטא.

שני סוגי הקשרים מרומזים בכינוי שמכונה עם ישראל בפסוק "עם הארץ": הפירוש הראשון מציג את הקשר שאינו תלוי במעשי האדם, הארץ נבראה עוד קודם שנעשו המצוות, "עולם חסד יבנה", ברצון הבורא ולא בגלל מעשי האדם. הוא ית' בחר בנו ורצה בנו, ואנחנו לו לעם סגולה ולבנים יחידים.

הפירוש השני מציג את הקשר השני: ירושת הארץ תלויה בקיום המצוות, דווקא על ידם יש לישראל קיום. אם חלילה יחטאו ישראל - יגלו מארצם. ללא מעשי האדם אין קשר עם הבורא, ואם חלילה וחס יחטא ויפגום - כך יפגע ויתמעט הקשר עם ה'.

דבר זה מסביר עומק נפלא בדברי רש"י. כאשר חלילה וחס, חוטא יהודי ומעביר את בנו למולך, ובכך מנתק את הקשר עם הבורא כליל. הוא מתחייב מיתה.
[אגב, נקודה מעניינת: צא ולמד עד כמה חמורה עבירה, שהרי ידוע עד כמה חביבה לפני הקב"ה כל מצוה ומצוה. שהרי צמצם אורו הגדול על הצד, וירדה שכינה לגלות, ונשמה לגוף, וניתנה תורה לעם ישראל רק בכדי שיקיים יהודי מצווה. וכאשר זוכים ועושים את רצון ה', או אז ממשיכים אור אין-סוף ב"ה. ובכל זאת, עם ח"ו חוטא האדם אומרת התורה כי יש להפסיק את חייו הגשמיים. מדוע? הרי הוא יכול לקיים עוד ועוד מצוות? אף על פי כן, כיוון שחטא, עליו למות.
ומעתה צא ולמד עד כמה חשובה היא התשובה...]

דבר זה שייך במיוחד עם עבירת המולך. 

"עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש" 
(רש"י לעיל יח, כא) 
 תוכנה של עבודה זרה זו היא הנכונות לוותר על היקר ביותר, על הקשר החזק ביותר הקיים - בין אב לבנו. כאשר יהודי רח"ל חוטא וטועה עד כדי כך, הרי שזו היא הטעות החמורה ביותר שיכולה להיות.

ולכן מורה התורה כי את טעות זו יש לשלול ולמנוע בכל מחיר, הן בבית דין (על פי סדר והדרגה), ואם בכך לא די - גם כל עם הארץ. ועל כך מסביר רש"י את שני החלקים והדרגות. מכיוון שגם מצד הקשר העצמי והבלתי-תלוי במעשי האדם, העבירה חוצצת ומבדילה בין האדם לבורא.

ההוראה מכך עבורנו היא, ובמיוחד בעמדנו בימי הספירה, בהם אנו מתעסקים עם בירור המידות ותיקונם:
הקשר בין ישראל ה' הוא עצמי ומוחלט, ללא הבט על מעמדנו ומצבנו. אבל חובה לזכור תמיד כי אם חלילה האדם חוטא, הרי שהוא מתרחק כביכול מה', מאביו שבשמים.

חטא המולך כפשוטו אמנם פסק, אבל ברמה מסויימת הוא עדיין קיים. לעיתים האדם לוקח את הנשמה האלוקית, בנו של ה' יתברך, ומוסר אותה לעניינים לא רצויים, ה"מעבירין את הבן" למקום בלתי רצוי, בין מדורות אש התאוה. דבר המרחיק את האדם מאביו שבשמים.

וכידוע, שלמעשה כל עבירה היא בשרשה עבירה על איסור עבודה-זרה וכפירה בה', שהרי אם בשעת מעשה היה עומד מול עיניו העובדה כי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", האמונה הברורה באחדות הבורא ובשלילת כל דבר אחר, בוודאי שלא היה האדם חוטא. אם כן, כל פעם שהאדם נכשל, בדקות שבדקות הוא חוטא בחטא עבודה זרה.

וכאשר זוכרים כי בכדי להמנע מלעבוד עבודה זרה היה מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', מיד יתחזק האדם ויתגבר, יתקן את דרכיו וידבק בה', עד שאכן רואים בגלוי שאנו "קדושים - כי קדוש אני", כאשר "אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי" (ל' רש"י לקמן כ, כו), שאנו מקודשים ושייכים לה' (ר' גם ל' רש"י כ, ג).

אין תגובות:

פרסום תגובה